שלוש מחלקות הזמינו צינור משלוש סיבות שונות
בקשת הרכישה נראתה רגילה בהתחלה.
מספר גדלי צינורות פלדת פחמן.
יעד למשלוח.
תאריך הצעת מחיר מבוקש.
שום דבר לא הצביע על כך שהסדר יסתבך.
אז התקיימה שיחת הועידה הראשונה.
אז כולם הבינו שהפרויקט הוא לא באמת פרויקט אחד.
מחלקת התחזוקה הייתה זקוקה לצינור חלופי לקו ייצור קיים.
מחלקת ההנדסה הכינה הרחבת מתקן.
צוות השירותים שידרג מערכות תמיכה בחלק אחר של המפעל.
כל שלוש הדרישות אוחדו לחקירה אחת.
גדלי הצינורות חפפו.
לוחות הזמנים לא.
קבוצה אחת רצתה משלוח תוך שבועיים.
אחר לא יזדקק לחומר במשך מספר חודשים.
השלישי עדיין חיכה לאישור סופי.
בהתחלה, כולם הניחו שהסדר יכול להתקדם ביחד.
הפגישות הבאות הוכיחו אחרת.
החלו להופיע שאלות שאין להן שום קשר למידות הצינור.
האם יש לחלק את המשלוח?
האם יש להפריד בין התעודות לפי מחלקות?
מי יקבל את החומר כשיגיע?
מפרט צינור פלדת הפחמן כמעט ולא השתנה במהלך הדיון.
תוכנית המסירה השתנתה שוב ושוב.
בשלב מסוים, הגיע גיליון אלקטרוני מתוקן עם כרטיסיות צבע שונות לכל מחלקה.
מישהו התלוצץ שהגיליון האלקטרוני מכיל כעת יותר ארגון מאשר הפרויקט עצמו.
אף אחד לא התווכח.
בסופו של דבר ההזמנה חולקה למשלוחים נפרדים.
הצינור נשאר בדיוק מה שהיה בהתחלה.
מה שהשתנה היה איך צוות הפרויקט החליט לנהל אותו.
במבט לאחור דרך היסטוריית האימייל, רוב ההודעות לא היו על ציוני חומר או עובי דופן.
הם עסקו בתיאום.
הפלדה הייתה קלה.
לגרום לשלוש מחלקות להסכים על לוח זמנים היה החלק הקשה.
